בעידן שבו הכל הפך וירטואלי, יש מאות משימות יומיות ודברים חשובים מאוד, איך מקדישים זמן לדברים החשובים 'פחות'? מסר מפרשת השבוע 'וירא' והכנסת האורחים של אברהם אבינו.
זמני הדלקת נרות בחיפה: 17:29
צאת השבת 18:36
פתאום ביום בהיר קיבלנו עוד מסר 'חי' מהרבי. שני סרטוני וידאו שהתפרסמו יחד ומראים את היחס הנפלא של הרבי לכל אחד, גם לילדים.
באחד מהם עובר ילד ישראלי 'צבר' ומבקש מהרבי "אתה יכול לתת לי עוד דולר?" ככה בדוגריות. והרבי ברוב טובו נותן לו. כמו שאומרים 'בכיף'.
בסרטון השני שואל הרבי ילד אחר 'ומה תעשה עם הדולר השני?' והוא משיב "אשים בקופת חיסכון"…
ביום שישי האחרון עמדתי כמידי שבוע בדוכן התפילין ונרות השבת, בו אנחנו מחלקים כבר חמש שנים(!) מאות חלות ובקבוקי יין – לפתע אני שם לב למישהי מבוגרת שמתבוננת בצד. ספק רוצה לשאול משהו ספק מתעניינת. פניתי אליה ושאלתי "גברת איך אפשר לעזור?"
והיא, כאילו חזרה פתאום מפלנטה אחרת, חיים חדשים נסוכו בה: "תודה שאתה מתעניין, אני פשוט לבד בבית וראיתי שאתה מחלק חלה לשבת, אני גם יכולה?"
ואז הבנתי משהו חשוב מאוד, שאותו הרבי נתן לנו כל הזמן, וצריך להפנים את זה שוב ושוב.
פרשת השבוע שלנו "וירא" מלאה בסיפורים ותובנות, חידודים ופרפראות. אותי דווקא תפס ההסבר של הרבי מלך המשיח למצוות הכנסת אורחים.
בספרו "היד החזקה" מביא הרמב"ם הלכות רבות, וכשהוא מגיע לדבר על מצוות הכנסת אורחים – שבה נהג אברהם וממנה למדים גם אנו את המצווה להכניס אורחים – הוא מביא כהוכחה למצווה את הפסוק "שנאמר וירא והנה שלושה אנשים".
סתם ככה, לא סיפר על זה שהוא נתן להם לאכול, לא סיפר על זה שהוא אמר לקדוש-ברוך-הוא שיחכה. אז דווקא ארבע מילים פשוטות שלכאורה לא נותנות שום משמעות? דווקא ממילים אלו למדים את המצווה?
אבל ההיפך הוא הנכון. הרי הם היו מלאכים ומי אמר שגם אנשים פשוטים צריך לכבד? הרי בפועל הם לא אכלו ורק נראה שהם באו לאכול, אז מי אמר שצריך לתת להם לאכול בפועל?
המסר האמיתי הוא, כאשר למרות שבורא העולם בכבודו ובעצמו בא לבקר אותו ביום השלישי לאחר ברית המילה "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום, הוא שם לב תוך כדי פגישה עם הבורא שיש עוד שלושה אנשים.
אתה מול מלך מלכי המלכים, איך אפשר בכלל לשים לב למשהו? אז זהו, שכן. צריך לשים לב למישהו אחר גם אם הוא לא נראה לך "אחד משלנו", גם אם אתה עסוק מאוד. זו מצוות הכנסת אורחים.
וכמה נאים הם הדברים לרבי בעצמו שהראה לנו דוגמה. איך שתוך כדי הליכה מהירה למקום התפילה או בחזרה לחדרו הקדוש, מוצא לנכון לעודד ילד באמצע הדרך, לחייך למישהו מבוגר שצריך את תשומת הלב. שלא מבזבז שניה לעצמו, אבל תמיד נותן את המילה הנכונה לאדם הנכון.
וזה בדיוק מה שהוא דורש מהשלוחים שלו שזכיתי להימנות עליהם, ומכל אחד ואחת מאיתנו: שניתן תשומת לב.
כשלמדתי בישיבה בצפת, היה יושב איתנו ה'משפיע' הרב עופר מיודובניק שיחי', ששוחח איתנו בגובה העיניים והרבה פעמים הסביר מה ההבדל בין 'צומי' ל'תשומת לב'.
צומי – זה כשהילד מעצבן אותך ואתה פשוט רוצה להשתחרר ממנו או לשחרר אותו אז אתה נותן לו צומי. אתה לא באמת רוצה אותו לידך, אבל אין ברירה.
תשומת לב – זה פשוט לשים את הלב, לתת את עצמך לילד. אפילו לרגע אחד, אבל מכל הלב.
וזה מה שנדרש מאיתנו, לתת תשומת לב לכל אחד ואחת, גם אם הוא בעינינו 'פחות חשוב' ממה שאנחנו עושים עכשיו. כי מי אמר מה באמת חשוב?
ואולי דווקא לחייך לאישה מבוגרת שעומדת בצד, חשוב יותר מדברים העומדים ברומו של עולם?
בשבוע הקרוב אשתתף בע"ה בכנס השלוחים העולמי בחצר הרבי מליובאוויטש, ב- 770 ברוקלין ניו יורק.
אשמח להזכיר את שמך ושם בני משפחתך לברכת הרבי לכל המצטרך לך בגשמיות וברוחניות.
אפשר למלא את השמות לברכה (בתוספת שם האם) בקישור הזה
והרבי, שנותן תשומת לב לכל אחד בעולם, יתן לכולנו את כל המצטרך בגשמיות וברוחניות, ובעיקר את הזעקה של כולנו לגאולה האמיתית והשלימה, אז נראה אותו כאן כמלך המשיח, מיד ממש!
שבת שלום ומבורך!