הבימאי איתי דורון | “החיפאית” • ראיון

על קבוצת “החיפאית” של תאטרון חיפה

“החיפאית” היא קבוצה של יוצרי תאטרון שמתגוררת ויוצרת בעיר חיפה, תאטרון מאתגר
ועכשווי. “החיפאית” מחפשת דרכים להפגיש בין האמנויות השונות במבנה התאטרון (הפיזי והארגוני), מתוך אמונה שההיתקלויות הללו יולידו את המעניין, ההרפתקני, המסקרן, המרחיב – וגם את היפה.

חברי הקבוצה מגיעים מרקעים אמנותיים מגוונים, ו”החיפאית” תזמין יוצרים מתחומים שונים ל’שהות אמן’ על מנת לשקוד על פיתוח חומרים חדשים יחד עם חברי “החיפאית”.

“החיפאית” מבקשת לייצר תאטרון שהוא נקודת מפגש ואירוח נעימה, אבל גם מעמתת ומאתגרת. כזו שמזמינה להרהור, ביחד ולחוד, על מה שחשבנו שהוא מובן מאליו, ולהמשיך את המסורת של תאטרון חיפה כתאטרון עירוני יוצר שינוי, שמחפש את המקום בו תאטרון איכותי ומקצועי לוקח חלק בחיי התושבים בעיר.

ראיון עם איתי דורון, בימאי הקבוצה, לחי פה:

בן כמה אתה? 28

איפה למדת לביים?
האמת היא שפשוט סוג של התחלתי לביים.
הלכתי טיפה לאוניברסיטה לפני הצבא. כמעין שומע חופשי, אז עברתי בין קורסים של תואר ראשון ותואר שני לדברים שעניינו אותי; אבל לא משהו מוסדר.
הייתי עכבר אינטרנט. קראתי מאמרים, תוכניות, וידאו, כל מה שהיה אפשר.
המורה שלמדתי אצלו תיאטרון בתיכון פתח קבוצה של שחקנים מקצועיים מהאזור (זכרון יעקב, בנימינה, פרדס חנה), התחלנו לעבוד וליצור יחד. אחרי שהשתחררתי מהשירות הצבאי הגשתי הצעה לביים בפסטיבל עכו והתקבלתי.
כשהדילמה איפה ללמוד הגיעה, הרגשתי שאני רוצה לטוס לראות את ההצגות של כל הבמאיות והבמאים הנערצים עליי .
אלו שעד אז רק קראתי עליהם, ראיתי טריילרים של הצגות ואם התמזל מזלי ראיתי וידאו באורך מלא או הצגה שהגיעה לפסטיבל ישראל.
טסתי לתקופה של כמעט שנה להתגלגלות תיאטרונית ברחבי אירופה.
צרפת, גרמניה, בלגיה, פולין, אנגליה, הולנד, ספרד.
שם למדתי קודם כל מלצפות. אני עדיין מאמין שאין שיעור יותר טוב מיצירה שמעיפה לך את השכל. ובשנה הזו אגרתי מכסה יפה של הצגות ששינו אותי.
יצא שהצלחתי להשתחל גם לחדרי חזרות של חלק מהאייקונים שלי: כריסטוף מארתהלר, כריסטיאן לופה, קז'ישטוף וורלקובסקי, איבו ואן הובה, אריאן מנושקין.
ואפילו להיות עוזר במאי בתיאטרון טולגרופ באמסטרדם של הבמאי האוסטרלי הצעיר סיימון סטון. שזאת הייתה חוויה משוגעת לגמרי. זה לראות תיאטרון נוצר ברמות הכי גבוהות שאפשר לדמיין. מבחינת משאבים, מקצועיות, מסירות. הכל.

למה דווקא בימוי?
בתור ילד/נער רציתי להיות שחקן. אמרו לי שהייתי טוב וזה היה נעים (להרגיש שאתה טוב במשהו).
כשהייתי בן 19 ראיתי גרסה להמלט של הבמאי הגרמני תומאס אוסטרמייר שהגיעה לישראל. לא הצלחתי לדבר שבוע. לא האמנתי שזה תדרים שאפשר להגיע אליהם באולם תיאטרון. השחקן ששיחק את המלט (לארס איידיגר) היה היסטרי; אבל איכשהו עניין אותי יותר הבמאי: איך אפשר לארגן אנרגיה כזו על הבמה? זה משהו שברגע נהייתי אובססיבי לגביו.
היום אני חושב שאני נמשך לאפשרות של לייצר מרחב. ליצור אוויר ואווירה שמי שאני עובד איתם יכולים לעוף בה.
במקור מחיפה?
לא, נולדתי וגדלתי בזכרון יעקב – ברכס הדרומי יותר של הכרמל. אבל היינו באים הרבה לחיפה, הנופים של חיפה הם חלק מזכרונות הילדות שלי.
הרבה שנים זכרון יעקב הייתה נראית לי כמו סניף של רעננה רק עם נוף יפה. בשנים האחרונות אני לומד להתאהב בה מחדש.

תאר על תהליך העבודה בחיפאית. (למשל: מהפגישה הראשונה עד שההצגה עומדת/עולה הבמה)
אנחנו עוד בראשית הדרך האמנותית שלנו יחד. אז אנחנו ממשיכים לגלות.
מדי פעם אנחנו עוצרים ושואלים איך אפשר לדייק עוד את התהליך, את הזמנים, את החיפוש שלנו.
אני משתדל להימנע מקריאות סביב שולחן. אנחנו כן מדברים (יש שיגידו יותר מדי…) אבל לא על החומר אלא מהחומר. שזה הבדל קטנוני אבל חשוב. אנחנו בדרך כלל יושבים במעגל ומנסים לנתח את הספר או המחזה באופן פעיל. הטקסט שם לצידנו אבל הראש שלנו לא קבור בתוכו. כמו מפה שאנחנו מנסים ללמוד אותה כדי להתהלך בנוף שהיא מציעה. אז שמתבלבלים או הולכים לאיבוד הטקסט שם, לתת כיוון. אנחנו מנסים לדבר על החומר באופן שיפעיל את הגוף שלנו – שיעורר חיים ולא מחשבה, דחף ולא רעיון. אחרי זה אנחנו מנסים "על הרגליים". מעין ג'אם סשן על הטקסט, מנסים לאלתר את עצמנו בתוך המבנה של החומר ואז מנתחים את הסשן וככה עוד פעם ועוד פעם עד שמשהו מתחיל להיבנות. עולם פנימי, דימויים, מרקם של חיים. וזה מה שאנחנו מחפשים.
שיש מספיק דימויים משותפים אפשר להתחיל לארגן עוגנים בתוך היצירה ולשרטט סוג של מסגרת שאליה יהיה אפשר לצקת כל מופע חומרים קצת אחרים. שיישאר פרש

איך מחליטים על נושא?
אנחנו בעונה הראשונה שלנו פה בחיפה וחשבנו שיהיה מעניין לחשוב על חומרים שמגיעים לבקר בנוף החיפאי. אז קראנו לעונה הראשונה שלנו 'בין הר לים' ואנחנו מנסים להבין איך הפעולות האמנותיות שלנו קשורות לחיפה. מה הקשר בין נוף לנפש. והאם אדם יכול להמציא את עצמו מחדש שהרקע שלו משתנה. משם הגענו לכל מני חומרים
אחד מהם 'אפרים' של יואל הופמן תפס אותי במיוחד ואנחנו עובדים עליו בזמן האחרון. זאת כתיבה שלא נתקלתי בה אף פעם. ולנסות לקחת ממנה השראה לתאטרון זה מאתגר ממש, מתסכל אבל גם ממש מרחיב.
החומר לוקח אותנו גם למקומות אחרים לגמרי כמו זוגיות ובדידות ומשבר גיל ה-50.
כן, כן, אנחנו בני עשרים ושלושים אז זה קצת מוזר אבל גם ממש טבעי. אנחנו מוצאים את עצמנו מסתכלים קדימה או למעלה (או איפה שזה לא יהיה) ומנסים להרגיש את הניצנים של זה. כי הם כבר בתוכנו. ותוהים בקול רם איך אפשר להשקות אותם נכון או שזה בלתי נמנע כל הג'אז הזה.

כותבים את המחזה?
הטקסט שם. מונח. אבל לא כדי שנקריא אותו בקול רם. לפחות ככה אני תופס את זה. אנחנו מנסים ליצור איזה יצור כלאיים שהוא בין החומר לבנינו. המפגש הוא המעניין. הטקסט דורש מאיתנו המון, אבל גם אנחנו לא פראיירים, דורשים חזרה, משחקים בו והוא בנו.
אז הוא כל הזמן משתנה, פעולת השכתוב היא תמידית. והיא עונג כי היא מסרסת את האשליה שאפשר "לפצח" את החומר.

חברויות ויחסים – משהו מיוחד שנוצר ביחסים בין המשתתפים?
וואו. ממש. זה קשה ומוזר לעבור מזרים שלא מכירים; לקבוצה שכל היום אחת עם השנייה. יש הרבה כאבי גדילה בדרך אבל אנחנו יוצרים יחסים שהם בכלל לא מובנים מאליהם של חברות ושותפות.

מה אתה יכול להגיד על העבודה/החוויה בחיפאית ששונה מכל קבוצה אחרת שעבדת בה?
קודם כל הרוח הגבית מההנהלה. כל הפרויקט הזה שנקרא 'החיפאית' הוא תולדה של אמונה ודחף של משה נאור וניצה בן צבי. לשמור על הגחלת היצירתית הזו, בטח בתקופה כזאת זה מורכב על גבול הלא – אפשרי. ולאורך כל הדרך הם מטפחים, מלווים ומאפשרים לנו ליצור.
כל התפיסה שלנו של מה תיאטרון יכול להיות היא אחרת ולפעמים יכולה להרגיש זרה ומעורפלת; ועדיין הם הולכים איתנו ומאפשרים לנו לצאת להרפתקה הזו באמונה שנגיע למחוזות מעניינים.
וגם האופן שאנחנו עובדים הוא ממש שונה. בשבילי ובכלל. אני רגיל לעבוד עם שחקנים. ופה, אנחנו קבוצה של יוצרים שבאים מכל מיני מקומות וסגנונות. מדובר ביוצרים דעתניים, מוכשרים ומאוד שונים אחד מהשנייה. זה מחייב אותי למצוא אופנים אחרים לעבוד, ליצור, לחפש ולפעמים אפילו מילים אחרות להשתמש בהן. בימים שאני לא לגמרי מתוסכל ואבוד אני ממש מאושר מזה.

תאר/י את החיבור עם חיפה, משהו שמיוחד עבורך בעיר הזו?/ בקהל החיפאי?
אני עוד לומד. מסתובב בכל רגע שיש לי. יש פה תופעות מאוד מיוחדות, כמו המסעדות בשוק תלפיות, הן אשכרה עוזרות אחת לשנייה! זה הזוי, מקסים ולא נתפס בעיניי. ויש בזה משהו מייצג. אנחנו עושים הרבה פגישות עם יוצרים, אמנים, מוסדות אמנות בעיר. יש משהו נדיב בכן באופן בו האנשים מגיעים לפגישה.
אני אוהב את הירידה הביתה בסוף כל יום (אני גר בעיר התחתית). נהנה לראות תמיד פרצופים מוכרים ולהרגיש בבית בכל מני מקומות שאני יושב בהם. יש בה הרבה חספוס בחיפה. עיר נמל קלאסית. אני מת על זה. זה מייצר עושר אנושי שמעניין להתהלך בו.
אני אוהב את האוכל. אחח שאני לא יתחיל לדבר על האוכל החיפאי… דברו איתי להמלצות.