"ליטל דרלינג, אַת התיקון לכל מה שרע בעולם הזה." • פרק 20 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לקראת פרק 20

תביטו מסביב. רואים נשים? נערות? ילדות? עכשיו סִפרו – 1, 2, 3, 4… אחת מארבע, על פי הסטטיסטיקה הרשמית, ייפגעו מתקיפה מינית בטרם הגיען לבגרות. זה לא משהו שאנחנו רוצים לדעת, בטח לא להפנים. כי מה זה אומר עלינו כחברה? כמשפחה?

פגיעה מינית במשפחה. נושא לא "סקסי" בעליל לעסוק בו כשבאים לכתוב ספר. לא משהו שבחרתי בקלות ראש, לא משהו שהייתי בוחרת, לולא הגיע לפתחי סיפור קשה מנשוא זה. מישהי שהכרתי ואהבתי שנפגעה כך. אך קשה מכל, מה שקומם אותי היה קשר השתיקה שנטווה סביב הסיפור. לא מספיק שהן נפגעות, נפשן הצעירה מושחתת לעד ומה עושות המשפחות? שותקות. שותקות ומשתיקות. והפצע נותר פעור.

אז מה יכולתי לעשות? דבר לא נתן לי מנוח עד הכתיבה. החלטתי לנסות ולהביא את הקול הזה לקדמת הבמה, לקוות ולייחל, שמי שקורא את הסיפור הזה ומכיר נפגעת (או נפגע, כי זה לא מדלג על ילדים בנים לצערי), שלא ישתוק. שיעשה הכול למענה, על מנת שתצא לחיים חדשים, על מנת שתחלים.

להילה סבן, גיבורת ספרי, בת מספר ארבע, אין מי שיעשה למענה בביתה שלה. הייתי חייבת לכתוב עבורה את ג'ון. עד כה בפרקים שקראתם, כולנו יודעים את מה שעשה לה עמית סבן. האח הגדול והאהוב שלה והנערץ עליה, השחית את גופה, את נפשה. בפרק שלפניכם, היא מספרת לג'ון. בעברית, לא באנגלית. אולם בשלב זה של היכרותם, הוא כבר למד את השפה ועתה גם הוא ידע.

פרק 20

קפלת המשפחה הקדושה

‫"אני רוצה לספר לך הכול, ג'ון. אני רק מקווה שלא תתאכזב ממני כשאספר לך בעברית. אני מרגישה שאם אדבר על כך באנגלית, זה ילכלך את כל היופי שהביאה לי השפה הזאת. זה ילכלך אותנו."

ג'ון הסתובב אליה. הם ישבו לא רחוק מהקפלה, על הטרסה לפני שקיעה של קיץ, שהפכה למקום שלהם בדיוק כמו שהיה הספסל בקצה גן המנזר. אומנם דיברה בעברית אבל הוא כבר שלט בשפה הרבה יותר מאשר לפני חצי שנה. 

החשש ממפגש לא רצוי עם אחיה מנע ממנו להביא אותה לכאן בתחילה. עם זאת, מאז עבר זמן רב והאב פרנסיס הבטיח לג'ון שפגש אותו בדרכו לקורס קיץ בירושלים, לעבוד וללמוד, והייתה לו מזוודה. מעניין שדווקא עכשיו ודווקא כאן הילה החליטה לספר לו על אח שלה.

‫"הייתי צריכה לדעת שמשהו כזה עומד לקרות. היו סימנים. בדיוק חגגתי יום הולדת שש עשרה והיינו בחופשה משפחתית במלון הילטון בתל אביב. הייתי מאושרת. כל החיים קוראים לי קוואטרו, כאילו אין לי שם, כאילו אני מספר חסר חשיבות, ופתאום עורכים חגיגה לכבודי.

שש עשרה במשפחה שלנו זה גיל מיוחד וככה נתנו לי להרגיש – הכי מיוחדת בעולם.

למחרת, אחרי ארוחת הבוקר במלון, רציתי להיכנס לים. אימא אמרה שזה חודש אפריל וקר. התחננתי וציינתי שזה יום אביבי חם במיוחד ואני יודעת לשחות. בסוף היא אמרה שאני לא יכולה להיכנס לבד ו… הוא אמר שייכנס איתי. השני. האח השני שלי. בינינו הבנות קראנו גם לבנים ככה, ולא בשמות שלהם. זאת הייתה הדרך שלנו למרוד בכינויים שקיבלנו. היינו שש בנות וכל אחת קיבלה מספר על פי הסדר שנולדה. בנים היו רק ארבעה אז להם כן קראו בשמם בבית."

ג'ון לא העז לפספס מילה שאמרה, לפחות את רוב המילים הבין. כל מילה חשובה. גם לא הושיט ידו לאחוז בשלה. הוא לא רצה שדבר ימנע ממנה לספר לו את סיפורה. כששתקה, שתק איתה והמתין.

‫"אמרתי לו שהייתי שמחה לצוף על הגב אבל יש סחף ולא בא לי למצוא את עצמי בלב ים. הוא אמר שאין בעיה והוא ישמור עליי. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו יחד בים, הוא זה שבכלל לימד אותי לצוף על הגב. הוא הניח את הידיים שלו על הגב שלי ושמר שלא אסחף, כרגיל. צפתי לי להנאתי, השמש על פניי, רחש המים באוזניי. פתאום הרגשתי את היד שלו על הישבן שלי, והיא זזה, כאילו הוא מלטף אותי. שם. נבהלתי ומייד התיישרתי. הוא הביט על החוף, כאילו שום דבר לא קרה. כזה רגיל התנהג שחשבתי שזה בטח קרה בהיסח הדעת.

אולי זאת הסיבה שהסכמתי לבוא לראות את 'ההפתעה' שלו ליד חדר האוכל של המלון. זו הייתה שעת ערב, סיימנו לאכול והוא אמר שהוא רוצה להראות לי משהו יפה. הוא לקח אותי למה שהתברר כחדרון קטן עם חלונות באמת יפים המשקיפים אל החוף.

'הנה, את יכולה להסתכל על הים כמו שאת אוהבת', אמר ואני הרגשתי שקורה משהו מוזר אבל לא ידעתי מה בדיוק, עד שהניח את ידיו על כתפיי והחל לעסות אותן. 'מה אתה עושה?!' צעקתי עליו, זה לא שהייתי פראיירית או משהו. הוא צחק בביטול ואמר שרק רצה לעשות לי נעים.

אמרתי לו שזה לא נעים לי, ניסיתי לצאת משם וגיליתי שהוא נעל את הדלת. אבל הוא מיהר לפתוח אותה, ואפילו חייך כאילו שום דבר לא קרה, ויצאתי משם בריצה. הגעתי לחדר ונשכבתי על המיטה כולי רועדת. אימא שלי הייתה בחדר, חיפשה משהו במזוודה או אני לא יודעת מה בדיוק. כששאלה אם קרה משהו אמרתי לה שאני פשוט עייפה. מה יכולתי לומר לה, ג'ון?

כשכולם יצאו לראות הצגה בתיאטרון הבימה, אמרתי למאמא שהראש כואב לי ואחרי שכנועים רבים הסכימה לתת לי להישאר לבד. לא רציתי שכולם יפסידו את ההצגה בגללי. זו הייתה טעות גורלית. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני לא יכולה לנשום. משהו חסם את הפה שלי. התעוררתי לתוך הסיוט של חיי. הוא. הוא. הוא." 

ג'ון לא אמר דבר, מה יכול היה לומר. אלוהים אדירים. אלוהים. הוא רצה למות כשמילותיה נפלו עליו כמו היו אלפי לבֵנים. בהרבה מובנים הצטער שכבר הבין עברית די טוב. אולי לא הבין?!

האימה שאחזה בו העידה שהבין טוב מאוד ופתאום הילה הייתה בחיקו, בין זרועותיו. הוא לא ישחרר אותה. לעולם. הוא לא ייתן לאף אחד לגעת בה. הוא לא ייתן לאף אחד לפגוע בה. אבל זה היה מגוחך. מישהו כבר נגע בה, מישהו כבר פגע בה. הוא לא ידע אם זו היא שרועדת או הוא.

‫הילה הביטה בו, פניה מול פניו והיא ישובה על ברכיו. חלפו אולי דקות, אולי שעות, מאז הנחיתה את מהלומת הסיפור הניצחת ועתה נרגעה. הם היו קרובים מדי והוא ידע שהם צריכים להתרחק. ידה ליטפה את לחיו והוא עצם את עיניו. רק לרגע הרשה לעצמו ליהנות מהמתנה הזאת. לרגע לא חשב שירגיש את שפתיה על שלו. הוא נבהל ונרתע. אלוהים. איך הביא אותם למצב הזה? איך הוא מתקן את הבלגן שנתן לו לקרות?

‫"הילה, אנחנו לא יכולים, אני הרופא שלך, את –"

‫"אני מקולקלת. פגומה. אני יודעת, ג'ון. אתה לא צריך להתנצל."

‫"לא, לעזאזל, לא!" הוא עטף בכפות ידיו את פניה הרכות. "את. לא. פגומה. די עם זה. קרה לך משהו, משהו רע, נורא. זה לא אומר שמשהו בך פגום. זה אומר בדיוק מה שזה, מישהו עשה לך עוול. הוא הפושע, הוא צריך לתת את הדין. זה לא אומר דבר רע עלייך. רק עליו. איך דבר כה מושלם יכול להיות פגום? ליטל דרלינג, אַת התיקון לכל מה שרע בעולם הזה."

הוא הביט בעיניה מנסה להראות לה כמה הוא כן. כמה היא מיוחדת, אהובה.

‫"נשק אותי, ג'ון."

‫"זה לא יכול לקרות בינינו, הילה. גם אם לא הייתי הרופא שלך, אנחנו באים מעולמות שונים, מדתות שונות, מארצות שונות. אני רוצה שתקבלי את החיים שלך בחזרה, לא לקחת אותך מהם. אני מבטיח לך שתבריאי, שתחזרי לחייך ולצחוק ולאהוב." הוא נשם נשימה עמוקה לפני שהוסיף בכאב, "שתקימי משפחה משלך, שתתאהבי במישהו ראוי."

‫"אני כבר אוהבת מישהו ראוי, ג'ון. נשק אותי."

‫"אי אפשר, דרלינג." הוא הצמיד מצחו למצחה, גופו כאב מהמאמץ לא להיכנע לבקשתה, לא להיכנע לעצמו.

‫"אני רוצה, ג'ון." קולה נשבר שוב. "אני רוצה שהנשיקה שלך תרפא. אני רוצה שהיא תמחק מעט את מה שהוא צבע בדם…"

שפתיו על שלה, נוגעות לא נוגעות. זה היה מושלם כמו שזה. הוא. היא.

באותו לילה לא עזב אותה. אף ששנתה הייתה נטולת סיוטים, נשאר לישון על הכיסא לידה. כיצד ישאיר אותה בודדה, כפי שהייתה כנערה, אחרי שהנורא מכול קרה לה. לא, הוא לא יעזוב אותה לבדה. הוא גם ידע שאם ילך מכאן יישבר, אבל כאן לצידה הוא לא ירשה לעצמו להתפרק. הוא יישאר חזק בשבילה. בשבילו.