שלמה לוי התמנון החיפאי – סיפורו של אבי הצלילה בחיפה

(חי פה) – סיפור הנוסטלגיה של שלמה לוי, מי שנקרא גם "התמנון החיפאי", קצין מוערך בחיל הים ואבי הצלילה בחיפה.

מי אתה שלמה לוי?

שלמה לוי נולד במרוקו. בילדותו סבל מחוליים שונים, כל תרופות הסבתא לא הועילו, כל היועצים המנוסים לא הצליחו לסייע, עד שיום אחד הגיע רופא זקן לראות את הילד, בדק וקבע: שמש וים הם התרופה!

את מה שאנו יודעים היום על השפעת חסרונו של וויטמין D, הבין אותו רופא חכם כבר אז. המפגש עם אותו רופא שינה את חייו של שלמה לתמיד וקבע את עתידו עתיר מעשי המופת והעוצמה.

בצעירותו פגש את בני משפחתו של אבי הצלילה המודרנית וממציא את מכל הצלילה, ז'אק איוו קוסטו המנוח.. וכן לפי עלילותיו בצבא שלמה אכן מתאים לתיאור הזה.
שירותו הצבאי עטור תהילה, בדיוק ההיפך הגמור מאופיו הצנוע עד כדי השתאות. "התמנון" היה סמל היחידה הימית של צה"ל ושלמה קיבל את שמו מחבריו ליחידה, כשם אמצעי. שלמה לא נח וחיפש את מבוקשו בצבא, עד ששמע על הקמת יחידה חדשה של צוללי-הגנה. לימים תקרא יחידה זו בשם 707.

מועדון הצלילה הראשון בחיפה

לאחר שירותו הצבאי ושירות קבע בדרגת רב סרן ולאחר בירוקרטיה לא פשוטה ודרך חתחתים, הצליח שלמה לוי להקים את מועדון הצלילה הראשון בצפון בחיפה וסלל בזאת את תחילת פעילות ה"סקובה" בצפון הארץ.

המועדון תוכנן לקום בשיקמונה, אך מסיבות שונות הוא הוקם, בסופו של דבר, בנמל הקישון, מול מפעל גדות ובסמוך לתחנת הכוח של חברת החשמל.

ה"מועדון" היה למעשה מבנה "הבודקה" של השומר, מעין צריף פשוט, לא גדול, ששררה בו אווירת קסם מיוחדת, על כך העידו אלפי החניכים שנמשכו אליו והפכו בו לצוללים מוסמכים, מהם תושבי חיפה ורבים אחרים שהגיעו מחוצה לה.

שלמה הקים את המועדון מכספי הפנסיה שלו מצה"ל וניצל אותו בתבונה של תמנון:
הוא הפעיל את המועדון, תפעל את הספינה, ביצע תיקונים לתחזוקה עוד… כל זאת לצד מספר מדריכים שעבדו עימו. במקביל להפעלה בחיפה, קיימו אנשי המועדון גם צלילות רבות בסיני.

כשמירי פגשה את שלמה

מירי הגיעה בשנת 1977 למועדון, כארבע שנים לאחר תחילת פעילותו ב-1973. היא באה ליהנות מהים שכה אהבה. נפשה נקשרה לנפשו של שלמה וכך זה נמשך עד עצם היום הזה. מירי הפכה ליד ימינו של שלמה בכל הקשור לתפעול המועדון.

לימים נולדו לזוג שתי בנות לתפארת ואיך לא? גם הן אהבו את הים. בטיולים עם אמא על החוף הן פחדו בתחילה מהגלים, אך כבר בילדותן טבלו בים עם מצופים, גם במים שעומקם עשרה מטרים.

סירת הצוללים ששמה היה "זהרון"

לצורך הדרכה והסמכת צוללים, יצאו החניכים ומדריכי הצלילה אל הים הפתוח בסירת הצוללים ששמה היה זהרון. הייתה זו סירה אשר שימה בעבר כסירת דייג, שהובאה מלוב. ה"זהרון" שירתה בנאמנות את הצוללים במשך שנים רבות.

הזהרון הייתה ספינה די רעשנית ומעשנת כבדה. לי אישית, בתור חניך בקורס, הספינה הזכירה במקצת את הסירה מהסרט "מלכת אפריקה", בכיכובו של השחקן האמפרי בוגארט. הספינה הייתה רועשת אך די מהירה, ושלמה שלט בה ביד רמה.

באחד מהפלגות הצלילה, נטתה הזהרון על צידה, לאחר שהתמלאה במים, עקב תקלה. שלמה הורה לצוללים לקפוץ למים עם מאזני ציפה מנופחים, למען בטחונם. שלמה גישש דרכו בחדר המכונות, שאב את המים במיומנות והציל את הסירה מטביעה. והצוללים שבו לסירה וכולם הפליגו וחזרו בשלום לנמל הבית – נמל הקישון.

הקטמרן החדישה החליפה את הזהרון ואת פנינה

"אחרי הזהרון היתה ספינת עץ אחרת גדולה יותר, קראו לה פנינה. היתה לנו גם סירת פיברגלס מהירה. כשהורדנו למים את הקטמרן החדישה, מכרנו את פנינה", מספר שלמה, "הורדנו את הקטמרן למים בשנת 1985."

ציוד הצלילה

הציוד שהיה ברשות הצוללים, באותן שנים, היה די-בסיסי: מאזן "פנזי" (מאזן בייגלה) על הצוואר, בעל קצוות חדים, אשר שחק את הצוואר והיה ממש לא נוח… אך זה מה שהיה. המכלים היו מפלדה והגיעו אף בזוגות. הם יוצרו על ידי חברה צרפתית בשם "ספירוטכניק" וכל מי שצלל בתקופה ההיא וודאי זוכר את מיכלי "הארלו" של חברת "טכניסאב". מסיכות הצלילה היו מתוצרת "בלקו" ווסתי הצלילה היו מסוג "רויאל מיסטראל" הדו-קני שגרמו לצוללים לבלוע מים בכל שינוי בהטיית הראש במהלך הצלילה.

קורסי הצלילה

קורסי הצלילה נערכו בבריכת בת גלים המיתולוגית, בחלק העמוק מתחת למקפצה הגבוהה. לאחר מכן, עברו הקורסים לבריכת רמת יוחנן. צלילות נערכו בים, בשוניות שקמונה, מול בת גלים. את צלילות העומק ערכו ב"בויות", שהם מצופי העגינה הענקיים, המשמשים את האוניות במפרץ חיפה, בעומק הים, מול הנמל.

צלילות הדייג, שהיו נפוצות באותם ימים, היוו מוקד פעילות מצליחה במסגרת פעילויות המועדון. לאחר הצלילה התקיימה ישיבה בחברותא, עם ארוחת בוקר, מתחת לגגון המועדון, על רצפת הבטון היצוקה.

אצל שלמה לא היו פינוקים. הפעילות הייתה קשוחה וכללה ים גלי ורוחות סוערות. ספינת הזהרון הכחולה פילחה את גלי הרוח הצפונית של מפרץ חיפה, תוך שהיא מיטלטלת במהלך תנועתה בים הסוער. שהצוללים היו לוקים מדי פעם במחלת ים, בדרכם לאתר הצלילה – שוניות שקמונה.

לקפוץ למים כדי לקרב את הספינה לרציף

שם המועדון שונה לאחר מספר שנים לשם "זאב הים". הסמל של העוגן והצולל המשיך לעטר את החולצות הלבנות האיכותיות של המועדון וגם את חולצתו של המדריך הקשוח. הספינה עגנה על עוגן צף מול צופי ים והדרך היחידה לקרב אותה לרציף, הייתה פשוט לקפוץ למים לשחות אליה. – חוויה מצחיקה בפני עצמה, אשר לוותה תמיד בקריאות העידוד של הצוללים.

מירי שבתחילה הגיעה למועדון כחניכה בקורס צלילה, כבר הייתה, לימים, בעלת רשיון 3 כוכבים וסקיפרית. היא דאגה לצוללים לארוחות מעולות. בחודשי החורף, כללו הסעודות גם שתיה חמה ומרקים חורפים, אשר חיממו את הצוללים לאחר צלילה במים הקרים.

התאונה

לפני מספר שנים, בזמן מילוי מכלים, נשמעה שריקה של אוויר דחוס מחדר המדחסים, המשמשים למילוי מכליהצלילה. אחד הצוללים מיהר לבדוק מה קרה. שלמה סיפר שמיד רץ אחריו וראה את הצולל גוחן מעל המיכל. אינסטינקטיבית, שלמה משך את הצולל והרחיקו מהמיכל שנסדק. שניות לאחר מכן, הברז עף בפיצוץאדיר. הצולל המבוהל ניצל בזכותו של שלמה, אך שלמה נפצע קשה ולמעשה איבד בפצוץ את ידו הימנית. על אף התאונה המשיך שלמה בעבודתו בים, עד שהחליט לפרוש סופית.

לוקוס ענק במשקל 185 ק"ג

הלוקוס הענק הזה נצפה בזמן ששלמה לוי טיפל בספינה באילת. שלמה שם עליו את עינו ואף ניסה ללוכדו. ברור שדג כזה, במשקל 185 ק"ג, לא ייתפס במהרה. אחרי ניסיונות דייג תת ימי ברובה, שלא צלחו, שלמה העקשן לא הפסיק לחשוב איך מוציאים את הדבר הזה מהים.
לאחר מספר ימים הורידו, שלמה וחבריו, פתיונות, על חוטים עבים… והדג נלכד. שלמה וחבריו העמיסו את על קומנדקר צבאי והוא הועבר לדייגים מקומיים. ראשו של דג ענק זה מוצג, מאז שנות ה-70, בכניסה למצפה התת ימי באילת.

עד פה הנוסטלגיה. מהמועדון המפואר נשארו רק הסיפורים