חיפה של יהודית קציר ◄ העיר שכתובה בספרים

חיפה בראי הספרות • הסופרת יהודית קציר

יהודית קציר גדלה בחיפה ולמדה בבית הספר השש שנתי חוגים במרכז הכרמל. היא עזבה את חיפה, אבל כשכתבה את אחד הרומנים הראשונים שלה, כשכבר גרה מחוץ לעיר, היא מיקמה את גיבוריה ראשיים, בחיפה.

בין חיפה לתל אביב

בספרה "למאטיס יש את הספר בבטן" מתארת קציר את ריבי, סטודנטית צעירה, שמתגוררת בדירה שכורה בתל אביב. ריבי גדלה בחיפה, אמה של ריבי ובן זוגה עדיין גרים בחיפה ומנהלים משרד נסיעות בכרמל.

יום כיף

ריבי מתארת מפגש עם גבר נשוי שגילו כפול מגילה ואת האהבה שהייתה ביניהם. הטיסה הראשונה שלהם היא לרומא. ברומא הגבר הנשוי, יגאל, אומר לה, שהיא מסתכלת הרבה על נשים ואז ריבי חושפת בפניו את מה שקרה לה כנערה עם החברה הכי טובה שלה, כשעוד התגוררה בכרמל. במהלך הרומן אימא של ריבי חולה בסרטן וריבי מוצאת את עצמה שוב ושוב בדרך לחיפה על מנת לסעוד את אמה ולעודד אותה. באחת הפעמים זו אמה של ריבי שמגיעה לתל אביב ל"יום כיף" ולהרגיש עוד פעם אחת כמו כולם, אבל היא לא מצליחה ליהנות.

"האיש שהייתי לו חצר אחורית"

בסיום הרומן אמה של ריבי הולכת לעולמה וריבי יושבת שבעה בבית האם בחיפה. יגאל מגיע לנחם אותה: "ויגאל בא, כמו שהבטיח, ביום שאחרי הלוויה – הנה עכשיו אני כבר יכולה לספר לך עליו, על האיש שהייתי לו חצר אחורית – הוא הגיע בצהריים, בתפר הרופף שבין מנחמי-הבוקר למנחמי-הערב, וחיבק אותי, ניחוח העור משרוול המעיל, כמו החמה על לחיי, והלכנו לגן מניה שוחט, שפעם, כשתכננתי את הסיור שלנו, חשבתי שנעבור בו, ואמרתי לעצמי, שהנה, אנחנו יכולים לעשות את הסיור היום, אפילו עכשיו, אבל ידעתי שכבר אין טעם, ורק ישבנו על ספסל בצל האורן, ליד בריכת הדגים שהייתי קופצת מעליה בדרך לספריית רות ועכשיו הייתה ריקה, רק שלולית רדודה של מי גשמים נקוותה בקרקעיתה, וסיפרתי לו עלייך, על היום האחרון שלך, כמו שאני יכולה לספר רק לעצמי ולו, ועכשיו גם לך, ואחר כך דיברתי על אבא" (עמוד 212).

כרמל וכרמלה

כשיגאל מגיע לשבעה הם הולכים לשבת בגן מניה, שלא השתנה בשנים מאז שנכתב הספר. ריבי כותבת שהיה לה מסלול בראש, של כל המקומות החשובים שקיוותה להראות ליגאל כשיגיע לחיפה, אך בסוף הם פשוט יושבים בגן מניה ולא הולכים לשום מקום.

קציר מתארת את הבריכה שהייתה אז בגן ונמצאת בו גם היום ואת הספרייה העירונית סמוכה, שמאז עבר עליה לא מעט. הספרייה עברה לשדרות הנשיא, נשרפה, וב-5 שנים האחרונות היא עומדת שרופה, ואין שירותי השאלת ספרים במרכז הכרמל, אבל את זה ריבי לא יודעת. מה שהיא כן יודעת הוא שלאימא שלה קראו כרמלה, והיא אומרת ליגאל שהיא מרגישה שבעוד שנה שנתיים היא תתחתן וייוולד לה ילד או ילדה והיא תקרא לו כרמל. כל השיחה הזאת מתרחשת, כמובן, בכרמל ועל הר הכרמל.

מרכז הכרמל של פעם וזה של היום

קציר מתארת בספרה את חיפה של פעם. אם ריבי הייתה מגיעה היום לשדרות הצבי היא הייתה נתקלת במהמורות בכביש שמתוקנות בימים אלה. היא בטח הייתה נדהמת מהתוצאות של ההתחדשות העירונית. בתים של פעם עם מעט קומות ודירות, הפכו לבניינים חדשים וגבוהים ללא העצים בני ה-100 שנים, שעיטרו את השדרה היפיפיה עד לאחרונה. אם ריבי רצתה לשתות קפה במרכז הכרמל, הייתה לה אפשרות אחת – קפה הבנק. היום יש במרכז הכרמל הרבה מסעדות ובתי קפה, כל שהיתה יכולה לבחור, רק למצוא חנייה יהיה לה הרבה יותר קשה ועל חנייה בלי לשים פנגו אין בכלל מה לדבר.

מה שכן, בשלהי כהונתו האחרונה של ראש העיר הקודם יונה יהב הוא שיפץ את מרכז הכרמל, כך שאם ריבי כן תצליח למצוא חנייה, היא תוכל ליהנות מהמדרכות הרחבות בשדרות הנשיא ואולי גם מהפסנתר ליד הכניסה לכרמלית.

"הנה אני מתחילה"

הספר שיהודית קציר הוציאה לאחר מכן, כרונולוגית מתאר תקופה מוקדמת יותר, כשריבי הייתה בת 15, ונקרא "הנה אני מתחילה". בספר קציר מתארת את קורותיה של ריבי ואת מערכת היחסים שמתפתחת בינה לבין המורה הצעירה שלה וכל זה קורה במרכז הכרמל ובשדרות הצבי.

עם השנים קציר הוציאה עוד רומנים רבים וזכתה להצלחה גדולה מאוד. לא בכולם מופיע חיפה, כמובן.

ברומן "צילה", למשל, קציר מתארת את קורותיה של הסבתא רבא שלה, שהתגוררה בארץ ישראל של ראשית המאה הקודמת, בין יפו לגדרה לעזה ותל אביב. הסיפור עוקב אחרי קורותיה האמיתיים של צילה, עם שינויים פה ושם, בעזרת מה שצילה עצמה כתבה לאורך 40 שנה. חיפה נפקדת מחייה של צילה ומהרומן.

יוצרים שגדלו בחיפה עוזבים אותה

בחיפה גדלו הרבה יוצרים, אך בשנות ה-20 לחייהם הם עזבו לרוב את העיר, בדרך כלל לטובת אחת הערים במרכז. בעיני רבים, תל אביב ואולי גם ירושלים, הן המרכז התרבותי של המדינה, יש בהן הרבה אירועי ספרות והרבה סופרים ומשוררים שיוצרים ומפרסמים. ובכל זאת, עדיין ישנה איזו התרפקות על חיפה ועל זיכרונות הילדות שהעיר המיוחדת הזו השאירה אצלם.

זכרם של יוצרים מקומיים

לצד אירועי הספרות, תל אביב גם יודעת לכבד את זכרם של היוצרים שהתגוררו בה. מי שהולך ברחובות תל-אביב, יכול לראות מידי פעם שלטים שנקבעו על הבניינים, מהם אפשר ללמוד על מקום מגוריהם של סופרים ועל השנים שהתגוררו בהם. חיפה עדיין לא למדה מתל אביב ועל בתים בהם התגוררו סופרים ומשוררים בחיפה עדיין לא תלוי שום דבר… מה שכן, חיפה ממהרת לקרוא רחובות על שם אנשים מפורסמים, ביניהם נמצא גם יוצרים ואנשי רוח.

אין אירועי ספרות כי אין דרישה? או אולי להיפך

זו שאלת הביצה והתרנגולת. האם בחיפה מתקיימים אירועי תרבות מועטים כיוון שאין להם דרישה כאן? או אולי דרישה הייתה מתאפשרת לו היו כאן אירועים מעוררי עניין לעתים תכופות?

בתחילת חודש יוני האחרון, התקיימו בתיאטרון חיפה מספר אירועים ספרותיים לרגל שבוע הספר, באחד מהם השתתפה גם יהודית קציר. באותו אירוע בו השתתפה קציר האולם היה כה מלא, עד כדי כך שהיו אנשים ישבו על המדרגות. האירוע היה מעניין מאוד, השתתפו בו 5 סופרות וסופר שעוסקים ביצירותיהם בעיר חיפה, אך רק אחד מהשישה האלה אכן מתגורר כאן. כל אחד הקריא מספרו קטע שמתרחש בחיפה, ושיתף את הקהל בקשר האישי שלו לעיר. הקהל החיפאי היה נרגש ועפ"י האווירה ששטפה את האולם, אין אלא לנחש כי הוא צמא לעוד.