על אהבה, חיפה ושוק תלפיות • דעה • גילה לבני זמיר

יש משהו מקסים ואפילו נוגע ללב באהבת החיפאים לעירם, למרות הזיהום, למרות ההקנטה הנצחית על היתרון הגדול בקירבה לכביש לתל אביב ועוד כל מיני חוכמות מהסוג הנדוש. האהבה לחיפה חוצה זמנים ומיקום גאוגרפי. היא קיימת אפילו בקרב המוני החיפאים והחיפאיות שעזבו את חיפה לפני שנים ועדיין רוחשים לה אהבה וגעגועים, מהולים בזיכרונות ילדות בצל האלונים והאורנים ביערות הכרמל, בחורשות ההולכות ונכחדות מעל הטכניון, טיולים ספונטניים לחיק הטבע שנמצא ממש ליד הבית, פיתוח מיומנות חיפאית של איסוף ופיצוח גרעיני צנוברים, טיולים בוואדיות הכרמל וימי קיץ ארוכים וחמים הנמשכים אל תוך הלילה על חוף הים.

לכל שכונה בחיפה יש את הייחוד החיפאי שלה, את הסיפור ההיסטורי המשתנה מדור לדור, הדמויות הייחודיות שהסתובבו כאן בגנים הציבוריים, בשכונות, באזורי הבילוי, בפולקלור המקומי ובכל אזורי העיר-ממרומי הכרמל האירופי ועד הלבאנט של הפלאפלים של רחוב החלוץ, קומנדו ארמון, ואדי ניסנס ועיר תחתית, זיכרונות הבסטות של הימאים ואוירת עיר הנמל ששררה בה. חיפה היא עיר שיש בה כל כך הרבה סוגי אנשים ושכבות היסטוריות, לכן גם אינסוף סיפורים קטנים וגדולים. הם רק מחכים לרגע שבו יצופו וישכנו במרחבי חיפה ויהיו חלק אמיתי ונוכח ממנה בסיס ממנו תצמח העיר מתוך עברה אל עתידה.

היכן נמצא הלב של חיפה? כל אחד כנראה יאמר משהו אחר. לכל אחד החיפה שלו. בשנות ה-60, כשהייתי ילדה בבית ספר יסודי בנוה שאנן, לימדו אותי שחיפה מורכבת משלוש קומות: כרמל הדר ועיר תחתית. מאז הקומות השתנו ויש גם מפלסים ותתי מפלסים, יש פנטהאוזים גאוגרפים ויש קומות מרתף. יש את אזורי הסלמס הדחוקים לשולי הבניין המורכב ויש את החלקים שנשכחו וצריך לגלות ולחבר אותם מחדש -לגוף העירוני והקהילתי הססגוני ששמו חיפה.

דעיכת הדר

הילדות שלי התרחשה בנוה שאנן וגם בקומה העירונית הקרויה הדר: רחוב החלוץ ושוק תלפיות, בבית המלאכה של אבי שעליו כבר כתבתי בעבר. סבי וסבתי חיו ליד קולנוע רון ויחד עם ואבי עבדו בבית המלאכה בהחלוץ 53 משנת 1954, חוו את המציאות היומיומית ואת כל התהליכים שעברו על המקום. לימים נותר אבי לבדו לאחר שהם הלכו לעולמם והמשיך לעבוד מעלות השחר ועד החשיכה – עד שהמצב הפך בלתי נסבל ואף מסוכן. הוא עזב את המקום בשנת 2012 והשאיר מאחוריו מקום שהיה חלק בלתי נפרד מגופו ויקר לליבו. הוא כאב את הדעיכה, את הסביבה שירדה לשפל המדרגה, למצב של הזנחה והתפוררות קשים והזכירו לו בעצב ימים שהיו ואינם עוד. זה מצבם של הבניין והחצר  על בתי המלאכה שבה-עד היום.

אבי כבר איננו בין החיים. הוא נפטר בפברואר 2017, 5 שנים לאחר שעזב את בית המלאכה ולא רצה להפנות אליו יותר מבט מחמת הכאב והצער שחש על המקום שהיה מקור פרנסתו וחייו. לפעמים חבל לי שאינו יכול לראות שבשנים האחרונות קמו עסקים חדשים בשוק והתושבים החלו לגלות את קיסמו. זה קורה בדיוק בנקודת הרחוב ממנה היה יוצא בסיום יום עבודתו אל הטנדר הקטן שחנה בכניסה לחצר האחורית, היכן שהיו מקימים, לזוועתנו הרבה, עמדה פירטית לנפנוף ושחיטת תרנגולות לכפרות לפני יום הכיפורים, מאחורי רובין פוד, ליד המקום בו נמצא הקפה של טלק ומסעדת תלפיות של אילן.

המקום הכי מגניב בחיפה

לו היה אבי רואה מה עשו שם, היכן שעמדו חנויות דגים ועופות, ירקות וסידקית, כל האנשים הצעירים והחולמים שהקימו מסעדה שהמבקרים מהללים אותה, קפה חמוד ואיכותי, דוכן פיצות נפלא, סנדביץ' טוניסאי, כנאפה, לחם בוטיק, מבשלת בירה, סטודיו לקרמיקה ועוד, לו היה רואה את הסיורים שנערכים היום בשוק ואת הגילוי המחודש של החיים שתמיד רחשו בו. הנכדים שלו-ילדיי, מבלים בשוק כי זה המקום הכי מגניב להיות בו היום, אפילו הנינות שלו משחקות בשוק עם הבת של אילן והילדים של טאלק, על המדרכה ליד היכן שהיה מחנה את טנדר. בשנת 2019 חזרו לגדול ילדים בשוק ולראות בו את חצר המשחקים שלהם ואת ביתם! אני נרגשת לגלות שיש במקום אנשים שעוד זוכרים אותו, את ה"רפד הרומני" מבית המלאכה ואת כל מי שהיו באותה חצר. זה נוטע בי תחושה של המשכיות ורצף הסטורי חיפאי שאני ממשיכה אותו וכך גם ילדי החיים בעיר.

עיניהם של החיפאים ושל כל מי שמתעניין ואוהב את האזור, נשואות אל המונומנט האדריכלי המרכזי של השוק, אל הבנין ההסטורי של שוק תלפיות אותו תכנן ובנה משה גרסטל בשנות ה-30 של המאה ה-20. אימי סיפרה לי לא פעם אודות הימים בהם ערכה את קניותיה בין קומותיו לפני שננטשו והפכו לאזורים מופקרים לכל עבר. היום יום התוסס והססגוני המתקיים בקומת הקרקע שלו הם טעימה קטנה ממה שהיה בשאר הקומות.  כבר שנים רבות עומד הבנין בשממונו וחורבנו. לפני כמה שנים יזמה קבוצת מ.ק.ס את הפניית תשומת הלב הציבורית אליו בארוחות בוקר קהילתיות שאליהן התאספו מאות אוהבי ושוחרי המקום. הארועים נמשכו עד שיונה יהב סגר את המקום בפני הציבור.

בשנה האחרונה לכהונתו כראש עירייה נמסר כי מתקיים מכרז לשיפוץ מבנה השוק והתחדשות לשוק עצמו. היה מפגש ציבור אחד  בעירייה. לא ממש מוצלח שקצר טונים קשים ואז התחלף השלטון ולא ברור מה קרה עם התכניות שהיו ולאן אנו הולכים כיום.

הציבור מצפה  לשמוע מה יקרה בעתיד ומבקש תשובות וחזון מראש העירייה ד"ר עינת קליש רותם, שהיתה אף היא בין מי שהגיעו לאותן ארוחות תושבים ודיברה לא פעם על מבנה השוק כאוצר יקר ערך שהיא תדאג לו. הציבור המעורב והאכפתי חייב להיות שותף לחזון ולהכרעות, להבין מה עומד לקרות במקום הכל כך משמעותי ובעל המטענים העמוקים, למי שגדלו וחיו כאן וגם למי שבאו זה מקרוב. הפרוייקט החשוב הזה אינו יכול להיות פרוייקט המתרחש הרחק מידיעת ושיתוף הציבור וכולו יהיה הגשמה של אספירציות פרטיות של מי שחושבים שהם יודעים לעשות את זה הכי נכון. זה חייב להיות תוצר של שותפות עמוקה ואמיתית עם הציבור. זה פשוט לא יכול לקרות אחרת. השוק והבנין ההסטורי הוא של כולנו.

כשהלב יפעם

דומה כי אם מחפשים היכן הלב של חיפה, יכול להיות שהוא מתחיל בבניין השוק וממנו משתרעים עורקי העיר ומזרימים הלוך ושוב אל תוך מרחבי חלקיה של חיפה את החמצן כדי להחיות את העיר והעירוניות ולהחזיר לה את הלב ההסטורי שלה ומרכז החיים התוססים שישפיעו על כלל העיר.  לכן אין דרך אחרת חוץ מאשר לשתף את הציבור בתהליך ההתחדשות העירונית בשוק באופן פעיל. לכשהלב יפעם בתהליך בריא ויזרים את החיים לרחבי העיר, נוכל להמשיך ולקדם את שאר הסיפורים המרתקים של העיר, של מי שהיו כאן פעם ושל מי שנמצאים כאן עכשיו- של כלל תושביה מכל העדות והקבוצות. כל אלו חיוניים להיות נוכחים בסיפור הגדול של חיפה למען עתידה. למען עתידנו בה.